אהלן אנשים ואנשות,
לפני 70 שנים בערך(ב1935) כתב ש"י עגנון, הסופר העברי הנודע, את סיפור פשוט, אחד הרומנים העבריים הידועים ביותר שקיימים.
הסיפור מתאר את סיפורו של הירשל הורוביץ, יהודי שחי בעיירה יהודית מזרח-אירופאית בשם שבוש, וכיצד הוא נאבק במוסכמות החברה – ובסוף נכנע אליהן.
אני לא עומד לגולל את העלילה של הסיפור, אותו אתם יכולים לקרוא לבד. אבל יש סיבה ובגינה הזכרתי אותו – הסיפור נכון גם לימינו. (וסליחה לאלו שהמסקנה הזאת הייתה ברורה להם גם בלעדי).
אנחנו נולדים, אנחנו מגודלים ע"י הורינו פחות או יותר לאותה תרבות, אחר כך הולכים לגן, ואז לבית ספר היסודי, ולאחר מכן לחטיבה ולתיכון, שם אנחנו לומדים בשביל העתיד שלנו, ואחר כך אנחנו מתגייסים(בגלל שזה חובה וגם בשביל העתיד שלנו), ואז יש גם פסיכומטרי ואוניברסיטה(או מכללה וכיוצא מזה) ואז מתחילים לעבוד על מנת לפרנס את המשפחה. ככה זה בימינו, אז פעם זה היה קצת אחרת, ופעם גם היה פחות מקום לרצון שלנו בתוך הסיפור הזה. אבל המצב זהה – החיים שלנו ברמה כזאת או אחרת מוכתבים לנו ע"י החברה – וכל ניסיון ללכת בנתיב אחר – ייחשב כשיגעון.
אז יש לי שאלה אליכם – למה? אם אנחנו צריכים לעבוד כל ימי חיינו כפי שהוכתב באותו נתיב – ורוב הזמנים אנחנו עייפים, עצבניים וחסרי מנוחה – למה זה שווה את זה?
כן כן, אני יודע שאני רק בן 17, אבל אני לא עיוור. אני מסוגל לראות מה אחרים עוברים – ואני לא טיפש או תמים – אני יודע שגם אני אעבור את זה. אז נכון, יש לי הרבה מקום לתחביבים שלי תוך כדי החיים, ונכון, אני בוחר לעצמי את הקריירה שלי ואת האהבה שלי ואת הדרך בה אני תופס את החיים שלי. כן, יש לי שליטה על החיים. אבל עד כמה היא באמת משמעותית?
אם אין לי איזשהי שליחות – אידיאולוגיה, רעיון, משימת חיים – לא משנה איך תגדירו את זה – למה לי בעצם לחיות את החיים הממוצעים?
אז תגידו לי – מה אתה מציע? להתאבד?
ואני אגיד לכם – לא, ממש לא. אני חושב שאובדן חיים זה דבר נוראי ולא מומלץ. לאלו מכם שתוהים – כן, שקלתי את האופציה – אבל אני לא אובדני, אני לא עומד לעשות שום מעשה נמהר, אל דאגה. כרגע החיים שלי דיי אחלה.
אבל אני כן שואל אתכם – איך אני מכוון למעלה יותר? וכשאני אומר למעלה – אני לאו דווקא מתכוון ליותר כסף או יותר תהילה – אלא למשהו נעלה יותר מהחיים הבינוניים – משהו שיספק לי מחשבה, משהו שיגרום לי לקום בבוקר עם חיוך ומוטיבציה לעבור אותו.
כשאני מאוהב, התשובה היא ברורה, הרי שאני חי בשביל האהבה. אבל רוב הזמן אני לא מאוהב, וכרגע אין לי מישהי, אז לא, זאת לא סיבה לחיות. אי אפשר להסתמך על זה. ומה עם אידיאל כלשהו? או דת? גם שם חיפשתי – ולא ממש מצאתי משהו ששווה להאמין בו.
אני לא רוצה לחיות לפי מסלול שהוכתב לי מראש. אני רוצה להגדיל ראש – אני רוצה להרגיש שאני באמת עושה משהו עם החיים האלו. משהו שאני נהנה ממנו.
אז כמו שסיפור פשוט לא כ"כ פשוט – גם החיים הם לא סיפור כ"כ פשוט. או שכן?
